בצפון תלפיות (אז נהרג בביתו שבתלפיות לוי ביליג הי"ד, מחוקרי הספרות הערבית, באוגוסט 1936) ואח"כ מילא תפקיד זה גם במלחמה על ירושלים ב-1947/48.
במלחמת-העולם השנית היה מרכז לשכת הגיוס בירושלים, יו"ר הועד חישובי למען משפחת המגויס בירושלים, יו"ר הועדה הבינמוסדית לנכי המלחמה, מנהל מחלקת הסוכנות לישוב חיילים משוחררים, חבר הועדה מטעם ממשלת המנדט לחינוך גבוה של החיילים המשוחררים.
פרסם למעלה ממאה מאמרים על נושאים חינוכיים, היסטוריים, מדיניים ועל תולדות החינוך הגופני בעתונות היומית והמקצועית בעברית ובגרמנית. חיבר שלשלת יוחסין של משפחות איגר, קאלאריסקי וסימון בשתי מהדורות. ברשותו נמצא ארכיונו של קלוריסקי.
צאצאיו: דוד (סטודנט באוניברסיטה העברי, סמל מודיעין בצבא ההגנה לישראל) יהודית.
ד"ר ישראל קלויזנר
נולד בטרוקי, ליטא, אדר תרס"ה (1905), לאביו חיים שבתי (חניך בית-ספר עממי רוסי וישיבת סלובודקה, עסקן צבורי וציוני, מזכיר האגודה הציונית בעירו, בן ר' אהרן קדיש, משכיל, עסקן נודע, סוחר אמיד, מצאצאי רבנים בליטא) ולאמו רחל לאה בת ר' יהודה מאיר קופלוביץ משקודי שבליטא (מגזע רבנים, שקד כל ימיו על התורה והשאיר אחריו בכתב-יד הרבה חיבורים בהלכה, אך משרת רבנות סירב לקבל).
למד בבית-ספר עברי דתי-לאומי שיסד אביו. משפרצה מלחמת-העולם הראשונה. עבר עם המשפחה לוילנה, שם למד בגימנסיה ברוסית ואח"כ בפולנית וגמר אותה בהצטיינות ב-1925.
באותה שנה נכנס לאוניברסיטת וילנה, למד שנה מתימטיקה ואח"כ היסטוריה ופיליסופיה, השתתף ביסוד אגודת הסטודנטים הציונים "קדימה" והיה מפעיליה במשך שנים אחדות. היה פעיל גם בועד האגודה לעזרה הדדית של הסטודנטים היהודים. ביזמתו נוסד לקטוראט (משרה למרצה קבוע) לשפה העברית באוניברסיטת וילנה. יסד חוג סטודנטים לחקר תולדות היהודים, השתתף ביסוד חברה מדעית עברית, ממיסדי חברת דורשי האוניברסיטה העברית ומזכיר הועד שלה במשך שנים רבות, חבר הועדה הביבליוגרפית לידי ספרית שטראשון וביזמתו סודר בה קטלוג מודרני. השתתף בפעולות חברת "תרבות", היה חבר ועד אגודת הסופרים העברים, חבר אגודת הסופרים והעתונאים האידיים, חבר ועד החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה על שם אנ-סקי בוילנה, חבר מערכת השבועון "זרמים" (תר"ץ-תרצ"ב), השתתף בעתון המקומי "די צייט" והיה כתב של "הצפירה".
מחקרו הראשון בצורת ספר היה "תולדות בית "העלמין הישן בוילנה" (יצא בתרצ"ה בסיוע ועד הקהלת שם ובשנת תרצ"ח הוציא ועד הקהלה את ספרו "תולדות הקהלה העברית בוילנה", כרך א', בעברית ובתרגום לאידית.
ב-1935 סיים את לימודיו באוניברסיטת וילנה וקיבל את התואר מוסמך לפילוסופיה, ובשנות 1934/46 היה מורה להיסטוריה בגימנסיה העברית בוילנה.
נשא לאשה את שרה בת אברהם אברהמי. בראשית תרצ"ז עלה ארצה ונתקבל לעבודה מדעית בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. המשיך את לימודיו כתלמיד-מחקר באוניברסיטה העברית (בתרצ"זתרצ"ח היה בה יו"ר ועד אגודת הסטודנטים) ובתש"ב קיבל בה את התואר ד"ר לפילוסופיה. עבודתו לדוקטוראט היתה על המלחמות הפנימיות בקהלת וילנה בסוף המאה הי"ח לספה"נ (יצא בצורת ספר בהוצאת ראובן מס בשם "ווילנא בתקופת הגאון). לתולדות וילנה היהודית מוקדש גם מאמרו "ר' יהודה ספרא ודיינא" ברבעון "ציון", תרצ"ז. הקדיש מאמרים ומחקרים רבים גם לתולדות הציונות. בתש"ג פרסם מחקר על ר' חיים צבי שניארסון, שיצא בהוצאת המחלקה לנוער של ההסתדרות הציונית, המדור הדתי.