ב-1910 נתמנה לדוצנט לשפות שמיות ולקורות המזרח העתיק באוניברסיטת לבוב, וחמש שנים לאחר-מכן מונה בה כפרופסור.
ב-1918 נבחר כחבר הועדה המזרחית של האקדמיה הפולנית וב-1928 כחבר האקדמיה.
ב-1923 הגיע לוורשה, על-מנת לכהן כרבה הראשי לאחר פטירת הרב ד"ר שמואל אברהם פוזננסקי. מהיום הראשון התחבב על צאן-מרעיתו וכבש לבבות בהוד קסמו האישי, באצילותו, בנועם הליכותיו, בחכמת-לבו ובחן דבורו.
עזה היתה מלחמתו מעל במת בית-הכנסת הגדול בוורשה במתבוללים ושונאי ציון למיניהם. הוא היה הראשון , שהשמיע מעל במה זו דרשות על בנין ארץ ישראל, בהטיפו לציונות, לקרן-היסוד ולעברית.
ביזמתו הקים ועד בית-הכנסת בוורשה בית מיוחד בשביל הספריה העברית הגדולה ול"מכון לחכמת ישראל", שבראשו עמד ד"ר מרדכי ברוידה (ראה כרך י', עמוד 3632), ופרופ' שור כיהן בו כרקטור (פרשנות המקרא, בלשנות עברית, דקדוק הלשון הארמית).
תפס גס קתדרה באוניברסיטה הורשאית כפרופסור לשפות שמיות ולתולדות המזרח העתיק.
ב-1935 נתמנה על-ידי הממשלה הפולנית לחבר ה"סינאט" הפולני, שבו כיהן שלש שנים. מעל הפורום של ה"סינאט" הגן באומץ על האינטרסים היהודיים, הדף את התקפות הריאקציה ותקף את צוררי היהודים, הקוראים לרדיפות, לפרעות, לחרם על המסחר היהודי, לנישול היהודים מעמדותיהם הכלכליות, לצמצום זכויותיהם האזרחיות ולנעילת שערי האוניברסיטאות בשביל סטודנטים יהודים.
לא היה כמעט מוסד יהודי חשוב בוורשה שלא יעמוד בראשו, או שלא יתן לו מזמנו ומכשרונו. היה חבר הנשיאות של התאחדות הרבנים בעלי השכלה גבוהה, של המיסדר "בני ברית'', יושב ראש הדירקטוריון של קרן היסוד, נשיא אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים, חבר "אורט", "טאז", עוד ועוד.
עם פלישת הגרמנים לוורשה (1939) ברח לפולין המזרחית. הרוסים תפסוהו וחבשוהו במאסר על "חטאיו" הציוניים, וטלטלוהו מבית-סוהר אחד למשנהו, ולבסוף הוגלה לאוזבקיסטן ונידון למיתה איטית, בהוציאו נפשו הטהורה, בקיץ 1941.
כל שנות חייו נשא עיניו לציון ולא זכה לעלות ולהתישב בה. (מ. ה.)
תמימה סוכובולסקי
נולדה ביאליסטוק (רוסיה הלבנה), כ"ט חשון תרמ"ב (1882).
לאביה ר' אברהם זאב (תלמיד חכם, נדבן וסוחר גדול בתבואות וקמח. ראה כרך א', עמוד 140.
אחיה היה העסקן הנודע, ואחד ממיסדי העיר תלאביב יחזקאל דנין--סוכובולסקי , ראה כרך א', עמוד 430. ואחיה השני צבי סוכובולסקי מפעילי הפועלים הראשונים בארץ. ראה כרך א'. עמוד 200) ולאמה עטקה אסתר בת דוד. קבלה חנוך מסורתי וכללי, בית ספר רוסי בביאליסטוק ואכסטרנית להשכלה חנוכית. השתלמה בגרמניה בבית ספר לגננות פסיטלוצי--פרבל בשנות 1907--9.
ממיסדות אגודת "בנות-ציון" בביאליסטוק, חברה באגודת דוברי עברית ע"ש פרץ סמילנסקין. אחיה יחזקאל דנין הציע לפניה לבקר בארץ. קבלה ברצון ההצעה. גם ההורים היו מרוצים מזה, כי פחדו שבתם תיתפס לתנועות המהפכניות הרוסיות שהיו להן מהלכיו בעירה.
עלתה לארץ בד' תמוז תרס"ג (9.7.1903).
לפי הצעת אחיה יחזקאל הסכימה להיות גננת. מעטים היו אז גני הילדים בארץ והם הוחזקו על חשבון ההורים בלבד, ללא כל תמיכת הציבור.
מצאה כר נרחב לפעולתה ובמרץ נכנסה לתפקידה החדש, כמחנכת הפעוטים בארץ.
במרוצת הזמן, כשהתחילו אנשי "העליה השניה" לעלות לארץ, שימש להם דירת הגן-ילדים למועדון ממש. אסיפות וכינוסים נערכו בו בערבים, בשבתות ובימי מועד. כשעלה על דעת קבוצת צעירים בימים ההם, להציג את "בר-כוכבא", הרי החזרות התקיימו בגן הילדים.
חייה של תמימה היו מלאים רנן הילדים וחדוות הפגישה עם אחים ואחיות צעירים בערבים, לאחר גמר עבודתה. כל עולה חדש כאח נחשב וכל עולה באחות נחשבו בימי העליה השניה. המלה "חברים" לא היתה אז שגורה בפי העולים.
חדרה בנוה שלום היה פתוח לרווחה לבני העליה השניה, בו מצאו מקום לינה ושולחן ערוך לסעודות משביעות.