הסביבה, ובגיל צעיר החל הנער יצחק לצאת עם גיסו לעזור לו בעבודתו, ובמשך השנים למד את המלאכה והתמחה בה.
כשהגיע לגיל הבחרות גמלה בו ההחלטה - לא מתוך ספר או בהשפעת תעמולה, אלא מתוך משיכה עממית טבעית ובהשפעת השמועות על החיים במושבות הראשונות בארצנו - לבסס את עתידו אך ורק בארץ-ישראל ולשאת רק אשה שתסכים לעלות אתו שמה.
כשנה ורבע אחרי חתונתו עלה ארצה עם אשתו ובתם שנולדה כשלשה חדשים לפני כן (הדבר היה באמצע שנות ה-80) ; הם הגיעו ליפו ימים אחדים לפני ראש-השנה והתאכסנו ב"חצר היהודים" שבעיר העתיקה על הגבעה, בה היה שוכן אז כל הישוב היהודי שבעיר שמספר נפשותיו עלה לעשרות.
במהרה נמצאה לו עבודת בנין בראשון-לציון, ואח"כ בשאר המושבות. במשך הזמן הסתגל לחמרים ולשיטות הבנין בארץ ולתנאי החיים בכלל.
שנים אחדות התגורר ברחובות, וכשהחל גידול הישוב העברי ביפו חזר והתישב בעיר והשתתף בהרחבת בנינה כקבלן עצמאי. כאן בנה בתים רבים בשכונה החדשה נוה שלום , שהחלה נבנית אז על החולות שמצפון לעיר, וביניהם בנה את בית תלמודתורה "שערי תורה", את בתי ר' זרח ברנט (כשלושים בית) ואת בית-הכנסת שברחוב ההוא, את ביתהכנסת של החסידים ברחוב הנקרא כיום בעל שם טוב.
עם הרחבה נוספת של שטח הישוב העירוני העברי ביפו זכה כקבלן-בנאי להרחיב את תחום פעולתו גם בשכונה החדשה נוה צדק , בה בנה את הרחוב הראשון, הנקרא כיום רחוב שמעון רוקח , על שם ראש קהלת יפו בראשיתה ומיסד השכונה. בשכונה זו בנה בית גם לעצמו. ואחרי כמה שנים, כשהישוב בעיר נתרחב עוד יוהד ונוסדה השכונה מחנה יוסף , שגם בבנינה היה לו חלק ניכר, מכר את ביתו בנוה צדק ובנה לו בית בשכונה זו, הוא ביתו עד היום, ברחוב יצחק אלחנן. וכן בנה בתים בשכונת אחוזת בית ובשאר השכונות שמהן הורכבה אחר-כך העיר העברית תל-אביב .
בין הבנינים הצבוריים שבנה כדאי להזכיר את הבנין הישן של בית-הספר "תחכמוני" ביפו ואת בית-הכנסת הישן של שכונת מרכז בעלי-מלאכה (הבית שבמקומו עומד כיום בית-הכנסת "גאולת ישראל" ברחוב מרכז בעלי מלאכה). השתתף גם בפעולותיו של מרכז בעלי המלאכה, שמילא תפקיד חשוב בבנין העיר ובשיפור החיים הציבוריים בה, בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה.
במלחמה ההיא עבד בשרות הצבא בבאר-שבע, הוגלה עם משפתתו בעת הגירוש מיפו, בנה מעונות ל"מהגרים" (בבורות חפורים באדמה) בכפר-סבא מטעם "ועד ההגירה", ואחרי שגורש אל הגליל (בעת הוצאת המהגרים מכפר-סבא) מצא לו עבודה בבנין אסמים לאכרים ביבנאל ובכפר-תבור.
אחרי המלחמה המשיך עוד שנים אחדות בעבודתו בתל-אביב, ולעת זקנה פרש מהעבודה וזכה להגיע לשיבה טובה ולחיי מנוחה ושלוה בעיר העברית.
צאצאיו: ריינה אשת אברהם קיטניק; יעקב (ג"ק) מחשובי העדה בקהיר; חוה אשת דוב (ברנרד) שטיינברג; צפורה אשת משה שאקי ; פנינה אשת החוקר והמלומד יוסף ליבוביץ (מזכיר המוזיאון המצרי בקהיר; אריה (ליאון).
פרופ' פרנץ אופנהיימר
נולד ב-30.3.1864 בברלין, לאביו יצחק (יוליוס) (ד"ר לפילוסופיה, מורה הדת ומטיף בקהלה הריפורמית בברלין החל משנת 1860. הקהלה הזו ערכה את תפלותיה בגרמנית וגם דרשות ה"רביי" היו, כמובן, ג"כ באותה שפה) ולאמו אנטוניה בת יוחנן דודזון. חנוכו היה כללי: למד בגמנסיה ואח"כ עבר ללמוד במחלקה הרפואית של האוניברסיטה הברלינית, וסיים את למודיו בה בשנת 1885. משנה זו ועד 1886 היה רופא כללי, ואח"כ נהיה לרופא מומחה למחלות גרון. בראשונה התעסק בספרות יפה וכתב שירים ומאמרים בעתונים, היה חבר בחברת "הבימה החפשית" וב"ועד המוסר", כתב מאמרים ראשיים בעתון "Die Welt am Montang" שחתם עליהם בשם "ינוס". ב-1890 נשא לאשה את מרטה בת יצחק אופנהיים מברלין. התחיל להתענין בשאלות תקון חוקי הקרקעות ויסוד קבוצות המושב (1894), עסק ביסוד קבוצות לבנין בתים ולגידול פירות בקרבת ברלין. ניסה אח"כ ליסד מושבה על יסודות קואופרטיביים בשנת 1905 בקרבת אייזנבק בלי הצלחה יתרה.
בתקופת חייו זו עזב את הרפואה, השתלם בידיעותיו ובשנת 1909 קבל את התואר ד"ר לפילוסופיה. אח"כ נהיה לחוקר בכלכלה מדינית ובסוציאולוגיה, ובשנת 1917 נתמנה לפרופ' באוניברסיטה הבר