ערגסטע פון דער תוכחה" ("קללת הקללות שבתוכחה") ובו מוקיע המשורר (הידוע כמתרגם התנ"ך -כולו לאידיש) את הנוער העברי הרועה בשדות נכר ומוסר את דמו על מהפכות לא לו. שיר זה שנזרע בנפשו עשה פרי. בצאתו מבית הסוהר(1911) הצטרף למחנה הציוני והחליט לעלות ארצה. קשה היה לצאת את רוסיה ללא תעודות אשר חסרו לו בגלל בריחתו מבית הסוהר. אחרי נסיונות קשים ומסובכים הצליח לעלות ארצה בסוף שנת 1912.
נכנס לקבוצת דגניה א' ועבד בחקלאות. חלה בקדחת ממארת והוכרח לרדת דרומה. מאז עבד בבן שמן. חולדה, פתח תקוה וראשון לציון. משנת 1916 עבד כפועל חקלאי בגדרה.
היה חבר "הפועל הצעיר". בימי ההתנדבות ל"גדוד העברי" היה עם המיעוט במפלגה שהיה בעד ההתנדבות. דחיפה אחרונה לכך קבל מד"ר ווייצמן שבקר ב-1917 בגדרה והבטיח שאם יהיה צרך בכחות האנשים, הם יוצאו מהחזית ויועברו ארצה. התנדב לגדוד (1918 .7 .3) ושוחרר ממנו עם השחרור הכללי (1920 .9 .25) וחזר לגדרה. שם נשא לאשה את שולמית בת ניסן צרניבסקי . (1921).
באותה שנה עבר לתל-אביב. התחיל לעבוד בקבוצת בנין. אח"כ בפרדס י. ל. גולדברג. עם איחוד "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" הוא נעשה חבר פעיל ונאמן של מפא"י. נכנס לעבוד ב"דבר" כסדר עד 1927. עבד כמה שנים בדפוס "אמנות" ואח"כ, מ-1937 כמגיה, בראשונה בדפוס "הפועל הצעיר" ואח"כ בדפוסו של "דבר". כחבר הדפוס הקופרטיבי נלחם נגד עבודה שכירה בקופרטיב. שמר על הרוח החלוציתהרומנטית מימי דגניה. היה חבר ועד אגודת פועלי הדפוס ומשפט החברים של ההסתדרות בת"א (271924).
ממיסדי שכונת "קרית מאיר" בת"א.
נפטר בתל-אביב. ט"ו אב תש"ט (49 .8 .10).
שמואל הרמתי (שלזינגר)
נולד בסוסנוביץ (פולין), כ"ה בתשרי תרנ"ו (1895), לאביו מנחם מנדל (קרוב למשפחת האדמו"ר מגור), ולאמו חנה ממשפחת בלומנטל. את חינוכו המסורתי קבל בחדר ובישיבה. הכללי בגימנסיה רוסית. למד בבית ספר למוסיקה. בית הוריו היה בית ועד לחכמים וסופרים. אביו היה תומך בסופרים עברים. עברית למד לראשונה מפי ח. נ. ביאליק שהיה מורה פרטי בביתם.
בהיותו תלמיד הגימנסיה ייסד חוג "ידידי ציון" והיה מרצה בפניו על הציונות ועל הספרות העברית. מראשוני החלוץ המזרחי שעלו ארצה. עלה בראשית העליה השלישית, בסוכות תרפ"א (1920). יצא מיד לעבודה שחורה בכביש חיפה-ג'ידה (פרסם זכרונות מהימים הללו). אולם לאחר שראה כי רוב העובדים עמו הם פורקי עול מצוות הדת, עזב את המקום ועלה ירושלימה. הכיר לדעת שנחוץ לארגן יחידות עובדים דתיים. יחד עם הרב ישעיהו שפירא נגש לארגון זה. בעזרת המרכז העולמי של המזרחי נתקבלה עבודת נקוי ב"ברכות שלמה". הוא עמד בראש הפלוגה הדתית שיצאה לעבודה, והיה הרוח החיה בה. בשנת 1921 הקים את לשכת הפועלים הדתיים בירושלים.
ראשי ההסתדרות הציעו לו לארגן את הפועלים הדתיים בתוך מסגרת ההסתדרות, אך הוא התנגד לכך. ראה בתנועת "תורה ועבודה" את בית היוצר לנשמת האומה. עם הקמת "הפועל המזרחי" הצטרף אליו והיה אחד מחברי הועד הראשון. יחד עם מ. ש. גשורי והרב ישעיהו שפירא ניהל מסיבות למוסיקה והחדיר את הנגינה והזמרה לשורות הפועלים הדתיים. זמן מה אף ניהל את מטבח הפועלים הדתיים. היה ממייסדי "מקור חיים" וממשתכניה הראשונים.
בשנת תרפ"ה נשא לאשה את שרה בת ר' שלמה מירקין (סופר סת"ם).
נכנס לשרות המשטרה ועבד בתזמורת. בימי המאורעות תרצ"ו היה ממגיניה האמיצים של ירושלים העתיקה, לאחר שכבר השתתף בהגנת העיר בכל גל מאורעות שקדמו (תרפ"א, תרפ"ט). באחד הימים בשנת תרצ"ח בעמדו על משמרתו קבל התקפת לב ומאז לא יכל היה עוד לעשות כל עבודה קשה. פרש מהמשטרה, אמנם קבל פנסיה, אבל מכוון שזו לא הספיקה לכלכלת ביתו עבד גם כנוטר במשטרת הישובים. בשעותיו הפנויות כתב זכרונות שנתפרסמו בעתונים שונים ועומדים להופיע בקובץ מיוחד. בכתב יד מאותה תקופה ישנו גם מחזה מימי המאורעות תרצ"ו. למרות מחלתו המשיך בהדרכת חוגים צעירים במוסיקה והרצאות במדעי היהדות והדרכה מעשית, שבוע לפני החלטת המדינה נפטר בירושלים, ט' בכסלו תש"ח.
צאצאיו: חנה (עתונאית) אשת זאב ליאון (עתונאי בפראג),שלמה (מורה, מוסמך האוניברסיטה העברית), אמנון , (מורה וסטודנט באוניברסיטה), זמירה (תלמידה בבית ספר תיכון).