כמעט לגמרי את שמו המושאל מגיסו המנוח.
כשהגיעו בניו לגיל חינוך לא יכול להשאר עוד בעיר של גויים ועבר ליפו, וגם כאן יצג את שתי המושבות בפני השלטונות, ובהיות היסוד לקשריו עם הפקידים בעבודתו המקצועית בשבילם הוכרח לשכור לו דירה ובית מלאכה בעיר העתיקה, מול בית הממשלה, בבית אפל, שגם ביום הוכרח לעבוד בו לאור המנורה. נסע למצרים, השתלם בגזירה ונעשה חייט מומחה. גם כאן סבל מחוסר מנין, שהיה רק במרחק רב מאד, וכשהתפתחה שכונת נוה צדק רכש לו שם בית וברחוב איסקנדר-עווד פתח חנות חדישה לחייטות.
בעמידתו על משמר עניני מושבותיו נשא בסבלנות את עריצותם וגסותם של פקידי השלטון, ולא פעם הובהל פתאומית מעבודתו לבית הממשלה ומיהר שמה כשהמחט והחוט נעוצים בדש מעילו, פס-המדה מופשל על כתפו, התרבוש על ראשו ומשקפיו גולשים עד לקצה חטמו, - וכך התיצב לפני השרים להגן על אחיו האיכרים.
פקידי הממשלה כיבדוהו וחיבבוהו בעת רצון עד כדי כך, שבהיות אשתו חולה בשיתוק ובארץ ביקר רופאו הפרטי של השולטן, נענה הרופא להמלצת הפקידים הגבוהים והלך לבקר את אשת המוכתר ורשם לה תרופות(הריפוי "המלכותי" לא הועיל לה. היא נשארה חולה, נפטרה בט' בשבט תרע"ה ונקברה בבית-העלמין הישן, שהיה אז חדש, בתל-אביב).
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נצטוה, בתור מוכתר, לגייס את צעירי המושבות, התפטר מכהונתו. הן לא לשם כך מילט את עצמו משרות צבאי ברוסיה ובא לכאן כדי להכניס יהודים אחרים לצרה זו. אף-על-פי-כן הוסיפו השלטונות להזמינו על תעודות קניה ומכירה של רכוש קרקעי בידי יהודים, כי נשאר מכובד ונאמן על חתימתו בעיני הפקידים כאילו היה עוד מוכתר.
בעת הגירוש הכללי מיפו ומת"א יצא גם הוא לנדודים עד טבריה. שם נפגע בין הראשונים במגפת החולירע ונפטר ביום כ"ט סיון תרע"ז ונקבר שם (גם אחיו, ר' משה נפטר שם ונקבר לידו).
מעשרת הבנים וחמש הבנות שילדה לו אשתו נשארו אחריו בחיים (חוץ מנכדים) בן אחד, אלברט אלתר , שנספה בצרפת במלחמת-העולם השנית (1946), בת: הדסה, שנישאה לזלמן קובר (התגרשה ממנו והוא חזר לאפריקה), וחיה רחל לאה אשת משה קוטלר ז"ל (מראשוני מיסדי חדרה).
יוסף אריכא (דולגין)
נולד בעיירה אוליבסק, ווהלין (פלך אוקראינה), ביום כ"ח בכסלו תרס"ז, לאביו יהושע דולגין (משכיל ות"ח מהטפוס המעולה, שקיבל חנוך כללי מושלם ונוסף על ידיעותיו ממקורות עבריים ידע יפה את פושקין ולרמונטוב בעל-פה והיה ציוני פעיל), ולאמו מרים בת ישראל פריילכמן (ששימש רוב ימיו ראש הקהלה, ונתפרסם בקשריו עם השלטונות שעמדו לו עד כדי שחרור גולים וסוציאליסטים מסיביר).
חונך בבית הורים אמידים ומשכילים, אוהבי עברית ושוחרי חזון ציון. האוירה בבית היתה חפשית, חדורת הבנה לאור המסורת היהודית והלאומית כאחת. הבית שימש ועד למשכילים וציונים. בשנת 1914 עלה האב ארצה מתוך מגמה לקנות נחלה ולהשתקע, אלא שעקב המלחמה שפרצה שבועיים לאחר בואו נותק מבני ביתו והדבר לא יצא לפועל. הוא ישב קרוב לשנה ברחובות והיה ממקורביו של המשורר יהואש . בשובו לרוסיה בסוף אותה שנה גויס ולאחר המלחמה, לאחר פרעות אוקראינה בשנת 1919 עקר עם המשפחה לקובל ומשם, בתוקף נסיבות הזמן, עלה עם בני ביתו לארצות הברית. הבן יוסף לא נצטרף לנסיעה זו ועלה ארצה בשנת תרפ"ה.
למד בחדר מתוקן באוליבסק, בגימנסיה עברית בקובל ובבית-ספר תיכון בניו-יורק כאשר ביקר שם בשנים 1929-1932. כן בקר שנית בארצות-הברית בשנת 1948 והפעם כסופר עברי שהביא את ברכת המולדת והספרות העברית. נתקבל שם ע"י העברים בהתלהבות כנציגה של המשמרת החדשה בספרות העברית.
בילדותו הראה נטיה בולטת לספרות וחבוריו בגימנסיה ומחוצה לה נשאו חותם של בגרות בתפישה ובגישה לנושאים של תאור היפה והבריא בסביבה ובמגע עם הבריות. חושיו הבריאים דחפו אותו להתעסק הרבה בספורט. הצטיין באטלטיקה קלה ובעיקר בכדור-רגל. היה נשיא האגודה הספורטיבית "קדימה" בקובל וחבר "מכבי". בארץ היה חבר קבוצת "הפועל" בכדור-רגל בזכרון-יעקב בשנת תרפ"ו. כן הראה נטיה לציור אלא מכיון שהקדיש עצמו בעיקר לספרות עברית נאלץ לזנוח ענף אמנותי זה ובטוי לו נתן אח"כ שעה שצירף לספר ספוריו "מראות בכחול" ציורים שחתך בלינול, בשחור ובלבן.
טייל בארץ לארכה ולרחבה, וזו משתקפת על נופה ואנשיה בספוריו. כן עבד כסולל כבישים, כפועל בנין, פועל חקלאי, ואח''כ כפקיד בעירית תל-אביב, וכמזכיר