הישובית למען ההתאזרחות וההישארות בארץ. גויס לצבא הטורקי, גמר בית-ספר לקצינים באיסטנבול, ואח"כ שירת כקצין בעיראק הצפונית, בסביבת מוסול. החל מתקרב לשרידי השבט האשורי העתיק וללמוד את השוני שבמסורתם הלאומית ובדתם הנוצרית המיוחדת, אף כי השלטון נתן בהם את עיניו (ואח"כ גם ידיו ונשקו) לרעה, וקצין צבא המתקרב אליהם נחשד בחוסר נאמנות למלכות. אך לא הספיק ללמוד הרבה, מפני שהועבר לאזור אחר. בהרי קורדיסטאן נפגש עם הקהלות היהודיות הנדחות והביא להן את בשורת ציון ועידוד ביאושם.
אחרי המלחמה עמד בבחינת הגמר בבית המדרש למורים ונתקבל למורה בבית-הספר לבנות בנוה צדק שביפו, ואח"כ הועבר לבית-הספר לבנים בטבריה.
ב-1919 נשא לאשה את חסיה (אחות-מילדת מהראשונות בארץ, עבדה בחדרה, גדרה ועוד) בת שמריהו סלוצקי , ואחרי פטירתה ב-1936 נשא את אחותה שושנה. בתקופת הוראתו ביפו הצטרף ל-15 הראשונים שיסדו את שכונת בורוכוב.
ב-1924 יצא לארה"ב, למד כימיה באוניברסיטת פיטסבורג, הוסמך למדעים בתואר מהנדס כימאי (ובשנות לימודיו שם היה פעיל ב"צעירי ציון"), וב-1929 חזר לארץ והשתקע ברמת-גן.
לימד בטכניון "היינריך הרץ" בתל-אביב, בגימנסיה "תלפיות", בגימנסיה "אהל שם" ברמת-גן, ובגימנסיה "אחד העם" בפתח תקוה עד היום (בה היה שנים אחדות מנהל פדגוגי).
בהיותו חבר מועצת רמת-גן בשנים 1946-1937 נלחם למען זכות בחירה לתושבים מחוסרי נחלה במקום, והיה במועצה חבר ועדת החינוך והתרבות. חבר הנהלת מגן-דוד אדום ברמת-גן.
כתב בעתונים "החרות" (ירושלים, 1913), "דבר", "הד החנוך", "החנוך", זכרונות מהמלחמה ב"האדמה", חוברת "הויטמינים במזון" (בהוצאת "חברת האשכוליות", 1929), וספר לימוד בכימיה, שלב א' (יצא ב-1953).
בתו: אלה (אחות) אשת אברהם קורין (מנהל עבודה בסולל-בונה).
אהרן צבי ציבלין
נולד בשנת תרל"ז (1877) בטורץ שבפלך צ'רניגוב ברוסיה.
לאביו אהרן דוד (ממשפחת יודעי תורה וחסידי חב"ד) ולאמו אסתר לבית אטקין. למד בחדר ובישיבה ומתוך נטיה לעמל כפים למד אח"כ מקצועות דפוס וכריכת-ספרים.
בשנות שרותו בצבא הצאר הועסק רוב הזמן בכריכת ספרים ופנקסים לצרכי הצבאי ונשתבח בעבודה מקצועית מעולה.
ב-1903 נשא לאשה את אסתר אלקה בת דודו אחי אמו יהושע נחום אטקין. (נפטרה ברמת-גן, י' תשרי (יום הכפורים) תרצ"ח (15.9.1937).
השתקע בבאכמוט שבפלך ייקאטרינוסלאב, פתח ביתדפוס, והיה פעיל בחוג חסידי חב"ד בעיר ובמעשי צדקה וחסד.
ב-1914 עלה לארץ ופתח כריכיה ביפו. במלחמת-העולם גויס לצבא הטורקי והועסק בניהול מטבח. כששוחרר מהצבא ב-1917 התגוררה משפחתו (אשתו וארבעה ילדים) באהל במחנה ה"מהגרים" (התושבים שגורשו מטעמים צבאיים מיפו ומתל-אביב) שבכפר-סבא. אז פתח כריכיה בפתח-תקוה והעביר את משפחתו שמה, ואחרי שהצבא הבריטי כבש את פתח-תקוה חזר לביתו ולבית-מלאכתו בתל-אביב.
השתתף ביסוד שכונת תל-נוראוי בתל-אביב. אח"כ הצטרף לחברת "עיר גנים" ושידל את ידידיו החסידים לעשות כמוהו, וב-1922 השתכן בין הראשונים ברמת-גן ונבחר מיד לועד המקום. באותם הימים היה רוכב יומיום על חמורו לעבודתו בתל-אביב, ומשנטע 10 דונמים עצים על מגרשו היה מביא על חמורו מים להשקאתם מהירקון, אך כחבר הועד השתתף בהתקנת מכון-מים מקומי וביתר הפעולות ליצירת תנאי חיים תקינים ברמתגן. בערבים היתה רעיתו פורטת על הגיטארה (למדה מוסיקה עוד בבית הוריה) להפיג את הרגשת השממון, שהשרתה יללת התנים מסביב.
בשנים 1938-1928 היה חבר המועצה המקומית