יצחק מיכאלוביץ (מיכאלי)
נולד בשנת תר"ל (1870) פלך קליש (פולניה) שהיה אז בתחום שלטון רוסיה. עד להתבגרותו של יצחק גרה המשפחה בכפר והיה מסייע לאביו ראובן בעסקי חכירת קרקעות, בממכר תבואות ובמשלוח חלב. כשהמשפחה עברה לגור אל העיר הקרובה קולו, לא מצא יצחק הצעיר, סביבה נוחה לו. הוא אשר הורגל מילדותו להווי כפרי ולרוח השדה, קשה היה לו להסתגל לחיי בטלה ולעסקי המרכולת שבעיר. הרגשה זאת הביאה אותו, עוד בצעירותו, להתחיל בנדודים על פני תבל ועד מרחקי אמריקה הדרומית הגיע. ביקר גם בארץ ישראל וראה את המושבות הראשונות בראשית צעדיהן. מיני אז נשרש בלבו הרעיון הציוני שלא הרפה ממנו עוד.
לאמו גולדה. בשובו ממסעו נשא לאשה את מרת חנה רחל בת ל' משה פודחלבניק (סוחר אמיד ואדם מכובד על כל יודעיו).
הקים לו בקולו בית מסחר לצרכי סידקות שממנו התפרנס בכבוד. בית המסחר היה מתנהל בעיקר על ידי אשתו חנה רחל ולבו וזמנו היו נתונים בימים ובלילות לאגודת ציון שבעיר. שקד בכל חום לבו להרחבת ההשפעה הציונית. ביזמתו נרכשו לאגודה חברים חדשים, נפתח בית כנסת מיוחד לציונים ונוסד בית ספר עברי שהיה בו חידוש רב. גם את בניו הוציא מן ה"חדר" ומסרם לחינוך ציוני ועברי. בית המשפחה הפך עד מהרה מרכז של הציונים בעיר שהכניסו בו וכוחים סוערים, שירה עברית וגעגועים לארץ ישראל.
לא הסתפק בעסקנותו הציונית. שאף להגשמה ובשנת 1906 עזב את בית מסחרו והשאיר את משפחתו ועלה לבדו לארץ ישראל, במטרה להשתקע בה. התחיל את עבודתו בפרדסי פתח-תקוה ובכרמי ראשון-לציון, אולם לבו נמשך אל מרחבי השדות שבגליל. תחילה עבד כ"חרט" אצל האכרים במלחמיה ואחר כך בנטיעת צמר הגפן בביתניה ובעבודת פלחה בכנרת. והנה נראתה לו אפשרות של התנחלות כאכר בגליל. מהר לבשר זאת למשפחתו שעלתה מיד לארץ והתישבו במלחמיה. שם מתה עליו בתו היחידה שפרה, מחוסר עזרה רפואית מסודרת. גם תוחלתו להתישב על הקרקע נכזבה מחוסר אמצעים כספיים וקשה היה לו לשאת את מעמדו כשכיר יום. לאחר שנתים, אספה המשפחה את חפציה, על מנת לעזוב את הארץ ולשוב לפולניה.
בני המשפחה ישבו באחד המלונות ביפו כשחפציהם ארוזים וחיכו לאניה שתקחם מעבר לים, אולם על לבו העיקה מאד העזיבה. הוא אשר כל שאיפתו היתה הגשמה והשתרשות בארץ ישראל, קשה היה לו להשלים עם ההחלטה לעזוב את הארץ, ולכן נאחז ברצון בהצעת וילנסקי ללכת לעבודה בחוות בן-שמן מתוך סיכוי שבינתיים יוקלו תנאי התישבותו. שם התמסר לעבודתו החקלאית ומצא בה סיפוק רב בהורותו למעשה את עבודת החקלאות לפועלים החדשים שהתרכזו בחוות בן-שמן. עמד לו נסיונו הרב בחקלאות מנעוריו, לשמש דוגמא לפועלים אחרים ולא היה קץ לשמחתו כשתלמידיו עשו חייל במלאכת החריש, הזריעה, הקציר בחרמש והעבודה במכונה. אך למרות הכל, לא רצה להשלים עם מצבו כשכיר יום. הוא חתר לעמוד ברשות עצמו על קרקע המולדת ולאחר שנה של עבודה בחוות בן-שמן, כשנתברר לו שנית שאין סיכויים קרובים להתגשמות שאיפתו, קם ונסע לארגנטינה מתוך החלטה עקשנית לחסוך כסף ולשוב ארצה ולהתישב בכוחות עצמו. אשתו ושלושת הילדים חזרו לפולניה ולאחר זמן קצר הוא קרא אליו לארגנטינה את בנו בכורו משה בן הארבע-עשרה שיהיה לו לעזר בצבירת אמצעים בשביל הגשמת מטרתו. שניהם עבדו, השתלמו בחקלאות, צרפו פרוטה לפרוטה וחיי האב והבן היו נתונים רק למטרה אחת: התישבות חקלאית בארץ ישראל.
בקיץ תרע"ג (1913), לאחר שהותם בארגנטינה כשלש שנים, חזר עם בנו משה לארץ ישראל והתישב כאכר בסג'רה שבגליל. נתגשמה שאיפת חייו: להיות אכר בשדות המולדת, עומד ברשות עצמו ללא בעלים. תמה פרשת נדודיו וברית עולם נכרתה בינו לבין אדמתו שבגליל. היה מאושר ומתרונן מרוב סיפוק נפשו. משפחתו אף היא חזרה לארץ בכסלו תרע"ד והיתה לעזר רב בעבודת המשק. הוא היה אכר במלוא שיעור קומתו ושמש מופת לאכרים אחרים בהעזתו, בחריצותו, בהבנתו, בשרשיותו וביכולתו החקלאית. בוקר בוקר, בטרם יבקע השחר, היה כבר מהלך בשדהו כאיש המכהן בקודש, ועם זריחת השמש קרנו פניו למראה חלקת השדה החרושה והזרועה, פרי עמלו. הנהיג שיטות טובות יותר בעיבוד הקרקע וסידור המשק, שיכלל ותיקן את כלי עבודתו תוך המצאות מקוריות. סיקל, זיבל, הרחיב את גבול שדותיו, לא בחל בכל עבודה קשה והאדמה נענתה למאמציו: שדותיו היו גמול ושילומים ועודדה להמשך. את כל זאת עשה בחרדת קודש, בהתרוממות רוח ומתוך נפש חפצה הרוח את אדמתו בזיעה, עמל ושמחת יצירה.
ביתו בסג'רה היה פתוח לכל נצרך. אשתו חנה רחל, אשה חסודה ואצילת נפש. נדיבת לב, טובת שכל ושותפת נאמנה לבעלה בנדודיו ובמאמציו המרובים, ידעה לקבל בסבר פנים יפה כל עובר אורח וכל איש